ארכיון חודשי: ספטמבר 2018

וונדר וומן

כאשר ליזבת אובאיה (בספרדית: Ovalle) הייתה ילדה בת 6, היא רצתה לצאת החוצה לשחק כדורגל עם אחיה במגרש השכונתי. אחיה הגדול אמר לה שהוא מצטער, אבל היא ילדה, ולכן אינה יכולה להצליח במשחק. ליזבת לקחה קשה את הסירוב של אחיה, אבל במקום להוריד את הראש, היא החליטה להוכיח לאחיה שהוא טועה, ובגדול. חשוב לציין: אחיה של ליזבת לא אמר לה שהיא תיכשל בגלל שהוא לא אוהב אותה, אלא בגלל שבחלקים גדולים ממכסיקו, המנטליות של האנשים היא שהאישה מתעסקת בדברים נשיים וגברים במתעסקים במטלות "גבריות".

עוד נחזור לליזבת אובאיה, אבל הפוסט הזה יתעסק במהפכה. ולא סתם מהפכה. אלא אחת תרבותית שלא מונעת מאלמנטים פוליטיים או כלכליים, אלא מהספורט הנפלא שנקרא כדורגל.

כמו שכולם יודעים, הדבר היחיד שמתעלה על כדורגל במכסיקו, זאת הנצרות. וגם כך, משחקיהן של טולוקה ופומאס בימי ראשון בבוקר, משאירות כמה ספסלים ריקים בכנסיות הערים. האיצטדיונים מלאים כמעט עד אפס מקום, וההזדהות של המכסיקנים עם הקבוצה שלהם שניה רק להזדהות הלאומית. הדבר ניתן לידי ביטוי גם בארה"ב, בה אמריקאים מלידה ממוצא מכסיקני ממלאים את האיצטדיונים עד אפס מקום במשחקי נבחרת מכסיקו בארה"ב, או במשחקי קבוצות מכסיקניות במחנות טרום העונה. בכל מה שנוגע לכדורגל הגברים, הליגה המכסיקנית והכדורגל המכסיקני נמצאים במצב יחסית טוב. נכון, יש את עניין הנפילה המסורתית בשמינית גמר המונדיאל, אבל מעבר לכך, אין עניין מהותי שניתן להצביע עליו כבעייתי. להיפך: זה אמנם ניתן לדיון, אבל הליגה המכסיקנית היא כנראה הליגה הטובה ביבשת אמריקה. ובוודאי הליגה הכי חזקה מבחינה כלכלית.

להבדיל מליגות אחרות בדרום אמריקה למשל, בהן רוב מוחלט של הצופים במגרשים הם גברים, במכסיקו אחוז לא מבוטל מהצופים הן בעצם צופות. נכון, רוב הצופים הם עדיין גברים, אבל מתקנים טובים שכוללים התחשבות במגזר הנשי (הרבה תאי שירותים למשל או אפילו סלון יופי באיצטדיון החדש של מונטריי), בנוסף לעובדה שאלימות בתוך תחומי המגרש היא דבר נדיר יחסית, מושכים את המגזר הנשי בהמוניו בכל סוף שבוע. ולכן נשאלת השאלה: אם נשים מגיעות לצפות במשחקי כדורגל, מדוע הן לא משחקות את המשחק?

בשביל לענות על השאלה הזאת, נחצה את הגבול צפונה לארה"ב. ארה"ב היא מעצמת כדורגל נשים. לא אכנס לסיבות מדוע, אלא אתמקד דווקא בהקשר המכסיקני. חלק לא מבוטל משחקניות נבחרת מכסיקו, הן בעצם אמריקאיות ממוצא מכסיקני. ולא רק לשני הורים מכסיקנים אלא גם לזוגות מעורבים. מדובר בדר"כ בשחקניות שיכולות לבחור איזה נבחרת לייצג, כאשר חלק לא מבוטל הן מחליטות לייצג את הנבחרות של ההורים ולא את ארץ הולדתן. הדוגמא הבולטת והמדהימה מכולן היא הסיפור של התאומות מוניקה וסברינה פלורס. האחיות פלורס נולדו בניו ג'רסי לאב מכסיקני ולאמא אמריקאית. התאומות גדלו כמו אמריקאיות ונרשמו ללימודי רפואה באוניברסיטת נוטרה-דאם הידועה דווקא בקבוצת הפוטבול האמריקאי המפורסמת של המוסד האקדמי. התאומות שיחקו ביחד בקבוצת הכדורגל האוניברסיטה, אך רצה הגורל והתאומות שעשו הכל ביחד מרגע הולדתן, נפרדו בפעם הראשונה: סברינה זומנה לייצג את ארה"ב ואילו אחותה מוניקה החליטה לייצג דווקא את הנבחרת של אבא. מאז האחיות נפגשו כבר כמה פעמים ושיחקו אחת כנגד השניה, כאשר בדר"כ, רגלה של סברינה הייתה על העליונה. מה שמעניין זה התהליך שעבר דווקא על מוניקה. למרות האבא המכסיקני, ידיעת הספרדית של הבנות הייתה מינמלית במקרה הטוב. מוניקה נאלצה ללמוד ספרדית באוניברסיטה על מנת לתקשר עם צוות האימון וכחלק מדרישת ההתאחדות, וכשהיא מדברת, המבטא האמריקאי שלה ניכר לאוזן. אבל אין צורך לדאוג למוניקה, למרות שהשפה המדוברת במתחם הנבחרת היא ספרדית, חלק לא מבוטל מחברותיה מדברות אנגלית. הסיבה? הן אמריקאיות בדיוק כמוה.

מוניקה וסברינה פלורס. תאומות, אבל מייצגות מדינות שונות.

גם המכסיקניות הבודדות בנבחרת, נאלצו להצפין מעבר לגבול או לחצות את האוקיינוס האטלנטי בשביל לזכות להגשים את חלום הקריירה. כוכבת הנבחרת, נאיילי ראנחל היא דוגמא טובה. ראנחל נולד במונטריי, והחלה את צעדיה באקדמית הכדורגל של טיגרס. חשוב לציין, שטיגרס אמנם החזיקה בית ספר לכדורגל שמיועד לבנות, אבל לא הייתה למועדון קבוצה ליגה בכירה, מהסיבה הפשוטה שעד לפני שנתיים לא הייתה ליגת נשים מקצוענית במכסיקו. מסגרת ליגה הנשים הייתה ליגה חובבנית שאורגנה על ידי ההתאחדות המקומית של כל מחוז ולא על ידי מנהלת הליגות. לראנחל היו שתי ברירות: לפרוש או לעזוב את מכסיקו. בשנת 2013 ראנחל מצאה את עצמה בבלו סקיי מליגת הנשים האמריקאית ולאחר שלוש שנים עברה להואלבה מליגת הנשים בספרד. ראנחל היא אולי הדמות המוכרת ביותר בכדורגל הנשים המכסיקני, אך היא לא היחידה שעזבה את מכסיקו בשביל להגשים את החלום: שרלין קוראל מלבאנטה, מלכת השערים של הליגה הספרדית בעונה שעברה, פאמלה טאחונר, היום השוערת של בארסה, כמו גם קנטי רובלס, ששיחקה באספניול, בארסה, והיום באתלטיקו מדריד הן רק כמה מהדוגמאות. לאחר הקמת ליגת הנשים, ראנחל עצמה חזרה למכסיקו ומשחקת היום בקבוצתה האהודה טיגרס. ראנחל ורובלס התראיינו בעבר והביעו את דעתן על הסיבות מדוע כדורגל הנשים במכסיקו מדשדש. מעניין לראות ששתיהן דיברו על אותן סיבות, והדגישו שתי סיבות במיוחד:

  1. היבט תרבותי: כמו שציינו לפני כן, בחלקים לא מועטים ממכסיקו (בעיקר באיזורים כפריים, אך לא רק), האשה נשארת בבית ודואגת לתיחזוק משק הבית והמשפחה בעוד הגבר דואג לפרנסת המשפחה. הגישה הזאת בעצם יוצרת מצב בו ישנה תפיסה שמקומן של הנשים אינו במגרש הכדורגל.
  2. חוסר היצע. כשאומרים חוסר היצע, לא מתכוונים לחוסר בכדורגלניות פוטנציאליות. במכסיקו ישנן יותר מ 120 מיליון תושבים כאשר מחציתם הן נשים, אלא דווקא בחוסר בהיצע של תשתיות למשחקי נשים. בעוד במסגרת הגברים ישנן מספר ליגות נרחב כולל ליגות מילואים ומערך ליגות איזוריות עצום, במסגרת הנשים מדובר על כמה בתי ספר בודדים לכדורגל וללא מסגרת מקצועית.

אך כל זה משתנה, ובמהירות.

זוכרים שדיברנו על מהפכה? אז הרכבת יצאה מהתחנה, והיא מאיצה במהירות גוברת והולכת. בדצמבר 2016, החליטה ההתאחדות המכסיקנית על הקמת מערך ליגות נשים בנוסף למסגרת גביע לאומי. טורניר הכדורגל הראשון ששוחק היה טורניר גביע מכסיקו 2017, ששימש גם פיילוט לקראת העונה הראשונה של ליגת הנשים. הזוכה הראשונה של תואר לאומי הייתה פאצ'וקה, שזכתה בגביע. מסגרת הליגת הנשים נקבעה באופן זהה למקבילה מהגברים: שני טורנירים בשנה, טורניר גביע הליגה וטורניר גביע המדינה.הליגה הייתה אמורה להיות עם 18 קבוצות, אבל עקב צרות כלכליות, הקבוצות של העיר פואבלה לא רשמו קבוצות נשים והליגה משוחקת עם 16 קבוצות בלבד. החל מהטורניר הקרוב, הקבוצות של פואבלה ישתלבו בליגה כך שהיא תכלול 18 קבוצות. בקיץ 2017 החל טורניר הליגה הראשון של מכסיקו (אפרטורה 2017), לא לפני שהוא ייצר כמה כותרות ומחלוקות במכסיקו ובארה"ב. על מנת לחזק את הכדורגל המכסיקני, חוקי הליגה מחייבים את הקבוצות לבנות סגלים של 24 שחקניות מכסיקניות בלבד וללא שחקניות זרות, כאשר 21 מהן צריכות להיות מתחת לגיל 23, ומתוך ה 21 שחקניות הללו, 3 שחקניות חייבות להיות מתחת לגיל 17. עד כאן הכל טוב ויפה, למרות שקיימת אפליית גיל. אבל החוק השערורייתי יותר היה "חוק מקום הלידה". החוק בעצם מגביל את קבוצות הליגה לשחק רק עם שחקניות שנולדו על אדמת מכסיקו. המשמעות? אפילו שחקניות כמו מוניקה פלורס, שמייצגת את מכסיקו במפעלים בינלאומיים, אינן מורשות לשחק בליגה!

קנטי רובלס, אחת ממגוון המכסיקניות שמככבות בליגת הנשים בספרד.

מנהלת הליגה עמדה על סף תביעה מארגונים שונים על אפליה של אזרחיות מכסיקו רק על בסיס מקום הלידה שלהן, אבל בסופו של דבר העניין ירד מהפרק לאחר שבמנהלת הליגה הודיעו שיסדירו את העניין עד סוף 2018. אבל ההתעקשות של ההתאחדות על שחקניות מכסיקניות בלבד יצרה אפקט חיובי מאוד: ליגת הנשים תופסת מקום גדל והולך בחיי היום יום של המכסיקנים. נכון, המרחק ממסגרות הגברים הוא עצום, אבל עם כל יום שעובר, המרחק הולך וקטן.

כמו ברוב ליגות הנשים בעולם, בעונה הראשונה של הליגה, הקבוצות החלו לשחק את משחקי הליגה במגרשי האימונים של המועדונים השונים. למרות שההתאחדות חייבה את המועדונים לאפשר כניסה חינם למשחקי ליגת הנשים, הצפי של בעלי המועדונים היה שמספר הצופים במשחקי הליגה לא יעלה על כמה עשרות בני משפחה. אולי כמה מאות לכל היותר. אוי כמה שהם טעו. עוד לפני מחזור אמצע העונה בטורניר הראשון, קבוצות כמו צ'יבאס, פאצ'וקה, אמריקה, טיגרס ומונטריי, נאלצו להעביר את משחקי קבוצות הנשים לאיצטדיון בו משוחקים משחקי הגברים. הביקוש למשחקים היה פשוט גבוה מעל המצופה והיו צופים שנאלצו להישאר מחוץ למתחמי האימונים של המועדונים ולהפסיד את המשחקים. בסוף טורניר האפרטורה, ממוצע הצופים למשחק עמד על 4,600 צופים פר משחק, וייתכן בהחלט שאם הטורניר היה משוחק מראש באיצטדיונים ולא במחתמי האימונים, ממוצע הצופים היה גבוה יותר. גמר הפלייאוף של הטורניר הראשון בין פאצ'וקה לצ'יבאס, הביא ליציעי אסטדיו הידאלגו 32,466 אלף צופים. לאכזבתם הרבה של יושבי האיצטדיון, דווקא האורחת צ'יבאס ניצחה את מחזיקת הגביע, וזכתה באליפות הראשונה בהיסטוריה של ליגת הנשים.

חשוב וראוי לציין שכדורגל הנשים תופס תאוצה בכל העולם ולא רק במכסיקו. במדינות כמו ארה"ב וחלק לא מבוטל ממדינות מערב אירופה, שחקניות כדורגל הופכות לשמות מוכרים יותר ויותר. ליקה מרטנס ההולנדית היא הדוגמא הבולטת ביותר. השחקנית שהובילה את הולנד לזכיה באליפות אירופה, היא השם הבולט ביותר בליגה הספרדית ובחנויות הרשמיות של בארסה, הפנים שלה מופיעות על הקיר ליד אחד, לאו מסי. בגרמניה כדורגל הנשים כבר מזמן מוטמע כחלק אינטגרלי מתרבות הספורט במדינה, ומדינות כמו צרפת ואנגליה משקיעות המון בפיתוח כדורגל הנשים. אבל עדיין, בהכללה רחבה, ליגות הנשים אינן מותג מוכר או כזה שיש בו אינטרס כלכלי. אתן דוגמא מידע אישי: ארשה לעצמי להניח שאני אחד הישראלים שהיה בהכי הרבה משחקי ליגת הנשים בספרד. מדובר בליגה בה המשחקים משוחקים באיצטדיונים קטנים בעלי קיבולת של כמה מאות צופים, אולי אלף צופים לכל היותר. המשחק הכי גדול שיש לליגה להציע הינו בארסה מול אתלטיקו מדריד. המשחק הזה מושך מספיק צופים, כך שהוא מצריך את בארסה לארח אותו במיני-אסטדי, וגם אז הוא אינו מלא על 16,500 מקומותיו. משחק ליגת האלופות בשבוע שעבר בין אתלטיקו מדריד למנצ'סטר סיטי משך למתחם האימונים בפרברי מדריד כמה מאות צופים. למרות הכניסה החופשית. ניתן להרחיב על כדורגל נשים עולמי, אבל ברשותכם אחזור דווקא למכסיקו.

ההצלחה של הטורניר הראשון הפתיעה את כולם, ובראש ובראשונה את מנהלת הליגה. במנהלת רצו שתהיה מסגרת לנשים בהן הן יוכלו לשחק כדורגל ועל הדרך לשפר את הכדורגל המקומי, אך ההצלחה העצומה הביאה לשינוי בתכניות. המטרה של המנהלת השתנתה. לא רק יצירת פלטפורמה לכדורגל נשים, אלא הפיכת הליגה למותג בינלאומי מוביל. נשיא מנהלת הליגה אנריקה בונייה צוטט באומרו: "אני רוצה שליגת הנשים תיהפך לליגה המובילה בעולם. ל NBA של עולם כדורגל הנשים". יעברו עוד הרבה מים בריו גרנדה עד שדבר כזה יקרה (אם בכלל), ויצטרכו לאפשר לשחקניות זרות לשחק בליגה ולמצוא הסכמי חסות בינלואמיים ולא רק מקומיים, אבל הכיוון הוא חיובי.

לקראת הטורניר השני, החליטו במנהלת הליגה לאפשר למועדונים לגבות דמי כניסה (עם הגבלת מקסימום של 10 דולר), כאשר הוחלט שאחוז מסויים מהכנסות ליגת הנשים יועבר לפיתוח הענף. וכאן היה המבחן האמיתי: כל עוד הייתה כניסה חופשית למשחקים, הצפי היה שמספר הצופים יישאר על כנו, וכנראה שיגדל. אבל השאלה המסקרת הייתה: מכיוון שהכניסה יכולה להיות כרוכה בתשלום, האם תהיה צניחה במספר הצופים? התשובה הייתה משמחת מאוד: נכון שלא כל המועדונים גבו דמי כניסה, אבל גם אלו שגבו דמי כניסה, לא רק שלא דיווחו על ירידה במספר הצופים, אלא דווקא על עלייה. שני משחקי גמר הפלייאוף שברו שיאי צפייה: טיגרס מילאה את אסטדיו וולקן ב 42 אלף צופים, ובגומלין באסטדיו באנקומר דה מונטריי, לא היה ניתן להכניס ולו סיכה. כל 51,211 המקומות באיצטדיון היו מלאים. מספר עצום של צופים שאין לו תקדים בשום ליגת נשים אחרת בעולם. אפילו לא קרוב.

 

אבל המהפיכה לא נעצרת רק במספר הצופים, והחשיבות של ליגת הנשים מתפרסת הרבה יותר מכך: כמו ההתאחדות ומנהלת הליגה, המועדונים הבינו את הפוטנציאל העצום של כדורגל הנשים, והחליטו להכניס את היד לכיס ולהשקיע. מועדונים כמו צ'יבאס, טיגרס, מונטריי ואמריקה החלו לשחק משחקי ראווה בארה"ב מול קבוצות מקומיות והחלו להקדיש תוכניות שמוקדשות לקבוצת הנשים של המועדון בערוצי הטלוויזיה של המועדון. גם במדיה החברתית המנהלת והמועדונים מקדישים תקציבים וזמן בשביל להנגיש את כדורגל הנשים לקהל הרחב. מי שהגדילה לעשות יותר מכולן היא פאצ'וקה, שבנתה מתחם אימונים שמיועד רק לכדורגל נשים. כמו באקדמיה המשובחת של המועדון, גם במתחם כדורגל הנשים, השחקניות נהנות מהתנאים הטובים ביותר. רוצים הוכחה עד כמה כדורגל הנשים תפס? המתחם כולל גם חנות אוהדים שמוקדשת רק לקבוצת הנשים. וההשקעה של המועדונים המקומיים מביאה תוצאות: בסגל של מכסיקו לטורניר מוקדמות המונדיאל בשנה הבאה, ישנן לא פחות מעשר שחקניות שמשחקות בליגה המקומית.

אבל אולי האלמנט החשוב ביותר שמהפכת כדורגל הנשים יוצרת, הוא האלמנט התרבותי. קיומה של מסגרת מוסדרת לנשים יוצרת פירמידה שמחלחלת לשאר הרבדים. המועדונים עצמם פתחו אקדמיות לנערות שאמורות להיות המנוע שיזין את הקבוצות הבוגרות של המועדונים. האקדמיות בתורן, מחפשות כשרונות ודואגות להעסיק סקאוטים שתפקידם לחפש כשרונות לאקדמיה. היכן הסקאוטים הללו מחפשים כשרונות? באחד מבתי הספר לכדורגל נשים שצצו ברחבי מכסיקו בשנתיים האחרונות כמו פטריות אחרי הגשם. נכון, במגרשים השכונתיים עדיין משחקים רק זכרים, אבל יותר ויותר משפחות מסכימות לשלוח את הילדות לבתי ספר לכדורגל. גם בחברה מסורתית כמו במכסיקו מתחילה לחלחל ההבנה שנשים יכולות, וצריכות, לקבל את אותן ההזדמנויות כמו הגברים.

ליזבת אובאיה. רק בת 18 וכבר הפכה לאחת הכוכבות הגדולות של הליגה.

זוכרים את ליזבת אובאיה מתחילת הכתבה? אז באוגוסט האחרון היא הייתה הכוכבת הגדולה ביותר של נבחרת הנערות במונדיאל שהתקיים בצרפת, כולל שער הטורניר וניצחון היסטורי על נבחרת הנערות של ברזיל. אובאיה הבקיעה בסה"כ 4 שערים בטורניר, ובכל אחד מהשערים שלה חגג ביציע האוהד הכי גדול שלה. כן, אותו אחד שאמר לה שהיא לא יכולה להיות שחקנית…