ארכיון חודשי: יוני 2015

הקיץ השחור של מקסיקו

אני אתחיל עם משהו אופטימי: העתיד של הכדורגל המקסיקני טוב. יש הרבה תקווה ולמרות הבלאגן הנוכחי, יש הרבה סיבות לאופטימיות.

לאחר המונדיאל בברזיל ישבו ראשי ההתאחדות המקסיקנית על מנת לסכם את הטורניר ולהכין תכניות לשנה הנוכחית (על כל מפעליה). אחד האלמנטים הראשיים של התכניות האלה היה עיצוב חדש למדי הנבחרת לקמפיין הקופה אמריקה וגביע הזהב (וגם כל הטורנירים בהם משתתפות הנבחרות הצעירות), דבר מקובל לפני כל טורניר גדול.

ישבו מעצבי ההתאחדות עם מעצבי חברת אדידס ועלו עם התוצאה: מדים שחורים עם סמל ההתאחדות בצבע ירוק על החזה. הם ליוו את השקת המדים עם הסיסמא: "הירוק נמצא בלב".

כולם יודעים שמקסיקו משחקת עם חולצה ירוקה באופן מסורתי, והעיצוב בחדש לא התקבל בעין יפה. לא עזרו ההסברים של אדידס שלפי מחקרים פסיכולוגיים, לשחק עם מדים שחורים "מפחיד את היריב" וזה אמור לשפר את התוצאות של מקסיקו.

ואכן עד עכשיו, השחור אכן שלט בנבחרות המקסיקניות. בצורת המשחק ובתוצאות של הנבחרות:

  • כישלון באליפות העולם עד גיל 20
  • אי העפלה לגמר טורניר טולון היוקרתי לנבחרות אולימפיות (עד גיל 23)
  • כישלון להעפיל משלב הבתים בקופה אמריקה.
  • גם נבחרת הנשים כשלה באליפות העולם, אך שם לפחות לא היו ציפיות, ושם המצב יותר מסובך: הכדורגל עדיין לא מקצועני ולצערי יש עדיין תהליך ארוך עד שהוא יהפך לכזה.

אז מה קרה? הנה ניתוח "השוואתי" לנבחרות הגברים השונות:

גיל ממוצע:

  1. נבחרת הנוער: 19.7
  2. הנבחרת האולימפית: 21.2
  3. קופה אמריקה: 28.4

נכון נבחרת הנוער והנבחרת האולימפית משחקות בטורנירים עם ממוצע גילאים קבוע להבדיל מהנבחרת לקופה אמריקה. אני רוצה להתמקד דווקא בנבחרת לקופה אמריקה:

רק 3 שחקנים בגיל 23 ומטה שיחקו בהרכב הקופה אמריקה הזה (טקאטיטו, ראול חימנז וגואמז). ולא שחסר למקסיקו כשרונות צעירים. העניין הוא שחלק נכבד מהכשרונות האלו היו כמעט באותו זמן בניו-זילנד או בדרום צרפת בטורנירים שלהם. אז נכון, אם מיגל הררה היה מתעקש לזמן שחקן צעיר כזה או אחר לקופה אמריקה, היו חייבים להביא אותו, אבל כאן מתגלה הבעיה הראשונה:

מיגל הררה זימן שחקנים "שלו", ולאו דווקא שחקנים שמגיע להם זימון. מזכיר קצת את אלי גוטמן וגילי ורמוט. הוא זימן שחקנים שהוא מכיר וסומך עליהם (וזה לגיטימי), אבל לא נתן צ'אנס לשחקנים צעירים שהוכיחו את עצמם העונה בליגה. אחד הדוגמאות הבולטות: קרלוס סלסדו מצ'יבאס. בלם בן 21 שהציג עונה מצויינת. בטורניר הקופה הוא זכה לקבל רק 25 דקות, וגם זה רק בתור מגן שמאלי ורק לאחר פציעתו של אדריאן אלדרטה (שהיה מצויין). לעומת זאת, השחקנים הוותיקים יותר כגון הוגו איילה וחואן וולנזואלה לא הציגו יכולת טובה בקופה האחרון, ובנושא הזה הגיעה המון ביקורת על פיוחו הררה.

מפעל כמו הקופה אמריקה הוא הבמה הכי טובה לשחקנים צעירים להוכיח את עצמם. בקופה הקודם בשנת 2011, מקסיקו שלחה את הנבחרת האולימפית, ולמרות שהיא הפסידה את כל שלושת המשחקים שלה, היא צברה ניסיון בינלאומי חשוב, הציגה כדורגל אטרקטיבי ושנה לאחר מכן, אותה נבחרת המשיכה לזכייה באולימפיאדת לונדון.

קרלוס סלסדו - בלם העתיד של מקסיקו?

קרלוס סלסדו – בלם העתיד של מקסיקו?

 

אחוזי החזקת כדור ויצירת מצבים:

  1. נבחרת הנוער: 56 אחוזי החזקת כדור בממוצע ו -11 איומים לשער
  2. הנבחרת האולימפית: 61 אחוזי החזקת כדור בממוצע ו – 18 איומים לשער
  3. נבחרת קופה אמריקה: 48 אחוזי החזקת כדור ו – 7 איומים לשער

מעניין לראות שנבחרת הנוער שלטה ברוב הזמן בכדור ויצרה מספיק הזדמנויות ועדיין הודחה בשלב הבתים (שבדיעבד מסתבר שהיה הבית הכי קשה בטורניר, מאלי הגיע לחצי הגמר, וסרביה זכתה בטורניר). הסיבה לדעתי: ניהול משחק גרוע של סרחיו אלמגואר, מאמן הנבחרת. וגם כאן, ישנה תופעה של העדפת שחקנים "קרובים" ולאו דווקא שחקנים מוכשרים יותר. הדוגמא הקלאסית: השוער ראול גודיניו, שפתח במשחק הראשון וספג שני שערים (שלא באשמתו), והודח מההרכב במשחקים הבאים. אותו גודיניו, שיחק בקבוצת הבת של פורטו בהשאלה בשנה שעברה, והשנה פורטו מימשה את האופציה עליו תמורת 4 מיליון דולר. האם יש משהו שיודעים בפורטו שאלמגואר לא יודע?

ראול גודיניו - שוער העתיד של מקסיקו

ראול גודיניו – שוער העתיד של מקסיקו

הנבחרת האולימפית שיחקה דווקא טוב, והנתונים כמובן מחזקים את הטענה הזאת. ההפסד שלה ואי העלייה לגמר טורניר טולון היה עקב משחק רע מול מרוקו (לכל נבחרת יש כזה משחק), אבל הנבחרת הותירה רושם טוב ולקראת האולימפיאדה שנה הבאה, יש בהחלט תקווה.

הנתונים לנבחרת לקופה אמריקה מספרים את כל הסיפור: נבחרת שלא הגיעה מוכנה לטורניר, עם שיטת משחק לא מותאמת לשחקנים, ועם ניהול משחק גרוע של המאמן (וזה מתקשר לנקודה הקודמת של העדפת שחקנים מקורבים).

ההתעקשות של מיגל הררה על מערך 5-3-2 גם מול נבחרת כמו אקוואדור ששולחת שחקנים זריזים בין הבלמים, בעצם עלתה לנבחרת בהמשך בטורניר. אפילו עם השחקנים שהררה בחר לעלות איתם היו מציגים יכולת טובה.

כאן המקום לחוות דעה אישית:

גביע הזהב הוא מפעל חשוב, והיות ומקסיקו משתייכת לארגון הקונקאקף, היא מחוייבת להשתתף וכמובן לנסות לזכות בטורניר. זכייה בגביע הזהב זה כרטיס כניסה פוטנציאלי לגביע הקונפדרציות, עוד מפעל שמקסיקו כמובן תרצה להשתתף בו. ועדיין, קופה אמריקה הוא מפעל יותר יוקרתי, עם חשיפה הרבה יותר גדולה (אני מכיר באופן אישי מאות אנשים בישראל שהפסידו שעות שינה בשבועות האחרונים בגלל הקופה), ואם מקסיקו רוצה לגדול ולהשתפר,היא צריכה לשלוח בגל יותר איכותי לקופה אמריקה. גביע הזהב מסתכל במשחק אחד או שניים שבאמת מקשים על מקסיקו (ארה"ב ואולי קוסטה ריקה), אבל לא צריך לשלוח את כל הכוכבים בשביל לנמצח נבחרות קיקיוניות כמו בליז או ניקרגואה. לא היה קורה כלום אם היו שולחים לקופה אמריקה את אוריבה פראלטה או/ו את ג'יאובני דוס סאנטוס, שגם ככה לא ישחקו בהרכב הפותח מול ארה"ב (בהנחה סבירה שזה יהיה גמר גביע הזהב).

צ'יצ'ריטו וגוארדאדו, יביאו את גביע הזהב למקסיקו סיטי?

צ'יצ'ריטו וגוארדאדו, יביאו את גביע הזהב למקסיקו סיטי?

 

ואני אחזור למצב אופטימי:

למרות הבלאגן ברמת הנבחרות,  הכדורגל המקסיקני פורח. הליגה מעניינת יותר מתמיד (מקום 5 בעולם הממוצע הצופים במגרשים), שחקני חיזוק זרים איכותיים מגיעים לליגה (בראש ובראשונה מארק-אנדרה ג'יניאק – שחקן נבחרת צרפת וסגן מלך השערים בליגה הצרפתית), ופיתוח הכשרונות במקסיקו הוא אחד המובילים בעולם. והדבר שנותן הכי הרבה סיבות לאופטימיות זה מועדונים כמו פא'צוקה, שבוחרת לטפח שחקנים צעירים (תוכלו לקרוא על זה כאן:הירבינג לוזאנו כדוגמא לפיתוח צעירים בפאצוקה).

וכרגיל: גם בתקופות שחורות (רוצים חולצה ירוקה!!):

ויוה מחיקו!!!

 

 

 

כיצד חשיבה עסקית לטווח ארוך הופכת את מקסיקו לאומת כדורגל

בסוף חודש אפריל, השתוללה אלימות ברחבי העיר גואדלחרה. המשטרה עצרה עבריין סמין בכיר, ובתגובה קרטל הסמים השתולל ברחובות. היו כמה הרוגים ומאות פצועים. המשטרה המקומית איבדה שליטה וקראה לתושבים לא לצאת מהבתים עד שיעבור זעם. כל זה לא מנע מחמישים אלף איש לכתת רגליהם בדיוק באותו שבוע לאיצטדיון "אומנילייף" של קבוצת צ'יבאס על מנת לצפות במשחק שלה מול קלוב אמריקה.

לצערנו, לנו בתור ישראלים (כל מי שמעל גיל 20, בוודאות) יש את ההיכרות עם הסיטואציה. סבלנו מהמון פיגועי טרור. תנסו להיזכר בימים שהיה מפחיד לעלות על אוטובוס. ולא לדבר על הליכה לאירועי ספורט או תרבות למיניהם.

עכשיו תסתכלו טוב על התמונה הבאה ותראו כיצד אפילו טרור לא מצליח למנוע תכנון מקדים:

לוח המשחקים של המחזור האחרון בליגה הסדירה

לוח המשחקים של המחזור האחרון בליגה הסדירה

 

 

 

 

 

 

 

זהו לו"ז המשחקים של המחזור האחרון בליגה הסדירה במקסיקו, (כולל שעות המשחקים ושידורי הטלוויזיה של המשחקים) שיתקיים לקראת סוף נובמבר. כן, יותר מ – 5 חודשים מהיום.

כדאי לציין שבמקסיקו ישנה תחרות פתוחה וחופשית על הזכות לשדר את שידורי הקבוצות, ושהקבוצות חותמות באופן ישיר מול רשתות הטלוויזיה על הסכם שידור (להבדיל מרוב מדינות העולם). בעצם, רשת טלוויזיה אחת יכולה להגיש הצעה לקבוצה מסויימת, והקבוצה יכול לפנות לרשת אחרת ו"להתמקח" על עסקה כדאית יותר לקבוצה.

זה בהחלט חריג לקבוע מראש שידורי טלוויזיה ושעות משחקים כמעט חצי שנה מראש. וכאן עולה טענה לגיטימית: הרי מי יודע מה יהיה המשחק המרכזי בקמפיין הקרוב? גם באנגליה, ספרד, צרפת ואיטליה קובעים רק שבועיים-שלושה מראש (חודש במקרים חריגים) את לו"ז השידורים וימי המשחק המדוייקים של כל מחזורי הליגה.

במקסיקו מעלים טענה נגדית (והגיונית): כמעט תמיד הקבוצות "הגדולות", בעלות בסיס אוהדים רחב, יביאו יותר רייטינג וצופים למגרשים, גם אם העונה של הקבוצה שלהם לא מוצלחת במיוחד. בנוסף, רוב הקבוצות הגדולות נוטות להצליח בדר"כ. וכן, כל קבוצה יכולה לחוות עונה גרועה מידי פעם, אבל העונות הגרועות הן מיעוט ומתגמדות לאורך זמן.

קבוצות כמו קלוב אמריקה ממקסיקו סיטי וצ'יבאס גואדלחרה (שתי הגדולות של הכדורגל המקסיקני), מביאות הכי הרבה רייטינג: 18.2 (אמריקה) ו 16.8 (צ'יבאס). במדינה של 120 מיליון בני אדם, 18 אחוז רייטינג מתבטא ביותר מ – 21 מיליון צופים. הממוצע עמד בעונה האחרונה על 12.3 אחוזים. במונדיאל, הרייטיניג של הנבחרת חצה את קו 45 האחוז בממוצע.

רק לשם השוואה פרובינציאלית:

אוריאל דסקל מכניס אותנו  לפרופורציות.

אוריאל דסקל מכניס אותנו לפרופורציות.

לחשיבת ארוכת הטווח ולתכנון מחזורי ושידורי הליגה יש אפקט חיובי נוסף, והרבה יותר משמעותי:

האיצטדיונים במקסיקו מתחילים להתמלא בצופים. במדינה שביטחון פנים הוא רק מושג ערטילאי שלא קיים באמת (אלא אם אתה מהמאיון העליון ויכול להרשות לעצמך לקנות ביטחון),  ושעשרות אלפים נהרגים כל שנה ברחובות במלחמות הפשע של העולם התחתון, צפייה במשחק כדורגל היא "אי-מפלט" מחיי היום-יום הקשים.

שלא תטעו, העלות הממוצעת לכרטיס כניסה למשחק במקסיקו שווה לכמעט 4 אחוז מההכנסה החודשית הממוצעת ועדיין, האיצטדיונים מלאים בצופים. קבלו נתון מדהים:

הליגה המקסיקנית ממוקמת במקום החמישי בעולם בממוצע הצופים, עם ממוצע של 22,271 צופים למשחק, רק הליגות הגרמנית, אנגלית, ספרדית ואיטלקית לפניה במספר הממוצע של צופים פר משחק, והליגה המקסיקנית ממוקמת מעל מדינות כגון צרפת, ארגנטינה, יפן, ברזיל ורוסיה, שלכולן יש תשתית כדורגל טובה יותר (מספר וגודל האיצטדיונים) ותשתית כלכלית טובה יותר (ברוב המקרים).

ביחס לפוטנציאל הממוצע של מילוי האיצטדיונים (מספר צופים ממוצע ביחס למספר ממוצע של מושבים באיצטדיון בקבוצות הליגה הראשונה של כל מדינה), מקסיקו כבר מקום שלישי בעולם.

הליגה המקסיקנית - מקום חמישי בעולם הממוצי הצופים באיצטדיונים.

הליגה המקסיקנית – מקום חמישי בעולם הממוצי הצופים באיצטדיונים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אז למה בעצם הרייטינג גבוה והאיצטדיונים מלאים למרות כל הקשיים?

התשובה פשוטה יחסית: רמת הכדורגל טובה וסגנון המשחק המקסיקני מאוד טכני ואטרקטיבי לעין.

אבל זה הסבר מופשט מאוד. גם בברזיל וארגנטינה סגנון המשחק מאוד התקפי ואטרקטיבי.

ההסבר מתחלק לשניים:

בגזרה הטלוויזיונית, תחנות טלוויזיה יכולות לתכנן חצי שנה קדימה את לו"ז השידורים שלהן, ולהימנע "מהתנגשות" רייטינג בין תכנית שהן רוצות לשדר לבין משחק כדורגל עתיר רייטינג.

בגזרת הצופים: העובדה שאוהד של קבוצה מסויימת יודע את כל שעות המשחקים של הקבוצה שלו, מאפשרת לו לתכנן את הלו"ז שלו וגם את התקציב שלו. לדוגמא: אוהד של טיגרס שירצה לראות את הקבוצה שלו מול קרוז-אזול (לכאורה משחק צמרת) במחזור האחרון של הליגה, יודע בדיוק מתי המשחק, את התאריך ואת השעה. הוא יכול להזמין כרטיסי טיסה ומלון (אם הוא גר רחוק) במחיר זול יחסית (הזמנה מראש כמעט תמיד יותר זולה, תנסו להזמין כרטיס טיסה לאיזיג'ט חצי שנה מראש ותראו את ההבדלים במחיר), וגם אם הוא גר מול האיצטדיון, הוא יכול לתכנן את ההוצאה למשחק מראש.

והדבר הכי חיובי? בעלי הקבוצות מזהים את המגמה של נהירת הקהל ומשקיעים חזרה. לאו דווקא מסיבות פילנטרופיות. להפך, הם קפיטליסטים אמיתיים ורוצים יותר רווחים. אבל בשורה התחתונה כולם מרוויחים מכך.

בעלי הקבוצות משקיעות במתקנים חדשים על מנת למשוך יותר קהל, בתקווה שהקהל יוציא יותר כסף במהלך המשחק. הצופים מרוויחים מתקן איכותי שמספק חווית צפייה טובה יותר, והשחקנים מרוויחים יותר קהל במשחקים. מונטריי לדוגמא, בנתה איצטדיון חדש עם קיבולת של 51 אלף מקומות במקום האיצטדיון הישן שהכיל רק 35 אלף מקומות. מה שמאוד מעניין הוא שמחוץ לאיצטדיון נבנה אזור "פיקניק" מותאם שבו הקהל יכול להשתתף במסיבה לפני המשחקים (וכמובן להיחשף לאין סוף ספונסרים תוך כדי), ולמי שאין כרטיס למשחק, יש אפשרות לראות על מסך ענק את המשחק שמשוחק בתוך האיצטדיון.

הירבינג לוזאנו - ילד הפלא של מקסיקו. גם הוא תורם לעלייה במספר הצופים.

הירבינג לוזאנו – ילד הפלא של מקסיקו. גם הוא תורם לעלייה במספר הצופים.

קלאוסורה 2015 – סיכום סטטיסטי

ישנה מגמה מתרחבת של ראיית משחק הכדורגל דרך נתונים סטטיסטיים. גם במקסיקו המגמה הזאת קיימת, אם כי לא בצורה נרחבת כמו באירופה. היום אני אביא כמה נתונים סטטיסטיים ואנסה לתת רקע וסיפור לכל נתון.

השחקן שכיסה הכי הרבה שטח (או לחלופין רץ הכי הרבה):

לפני תחילת הקלאוסורה קרטארו (שנעצרה רק בגמר הפלייאוף), הייתה בצרות: הכוכב הגדול שלה (ושל הליגה המקסיקנית בכלל), החליט שהוא ממשיך במסיבות בברזיל, ולא מגיע למחנה האימונים של הקבוצה. בסופו של דבר נאות השחקן לחזור לאימונים שבוע לפני תחילת העונה. ניחשתם נכון, קוראים לו רונאלדיניו. רונאלדיניו המשיך לעונה סבירה עם משחקים גדולים לצד משחקים מאוד חלשים ואיבד את מקומו בהרכב לאורך רוב העונה. חוסר המקצוענות של רונאלדיניו, הוביל את קרטארו להעלות מהנוער את אורבלין פינדה. השחקן הצעיר (רק בן 19) לקח את הצ'אנס בשתי רגליים ומאז הוא שחקן הרכב קבוע. כן, קראתם נכון: ילד בן 19 הדיח את רונאלדיניו מההרכב.

פינדה, שהבקיע 6 שערים ובישל 3 נוספים ב – 13 משחקים בהם פתח בהרכב, ביצע הכי הרבה תנועה לאורך העונה: 191 ק"מ בשישה-עשר משחקים בהם שותף, כמעט 12 קילומטר בממוצע למשחק. ביחס לתפקיד שלו (קשר התקפי- חלוץ), זה הרבה מעל הממוצע.

במקום השני הגיע מארק קרוסס, הקשר המרכזי של לאונס נגרוס. הקטלוני סיים את העונה עם ממוצע של 9.9 ק"מ למשחק. במקרה של קרוסס, דווקא מדובר בממוצע נמוך יחסית לתפקוד שלו במגרש.

אורבלין פינדה, רץ כל הדרך להרכב על חשבון רונאלדיניו.

 

השוער עם הכי הרבה עצירות:

הנתון הזה משקף תמונה עגומה למצב ההגנות של הקבוצות. למעט מליטון הרננדס, אף קבוצה שהשוער שלה מופיע ברשימה הנ"ל, לא עלתה לפלייאוף. נתון מעניין נוסף: חוסה דה חסוס קורונה, שוער נבחרת מקסיקו לקופה אמריקה וקרוז אזול (שגם לא עלתה לפלייאוף), אינו מופיע ברשימה, למרות שהקבוצה ספגה את מספר השערים הקטן ביותר בליגה (14 שערים ב – 18 משחקים).

Atajadas

רק מליטון הרננדס העפיל לפלייאוף עם קבוצתו (וזכה לזימון לנבחרת).

 

מספר מסירות ואחוזי דיוק:

חוזה ואסקס מלאון הוא קשר אחורי שכל קבוצה הייתה רוצה: שחקן זריז פיזית, עם ראיית משחק חכמה. ואסקס, שקיבל את המפתחות לקישור האחורי במונדיאל האחרון (בהופעת הבכורה שלו בנבחרת), הציג העונה יכולת לא עקבית (כמו שאר חבריו לקבוצה), ולמרות זאת, מבוקש על ידי קלוב אמריקה ובליגת ה – MLS. מעניין לראות שואסקס מוביל את מספר המסירות בליגה, אבל מגיע רק למקום השלישי באחוזי הדיוק.

נקודה נוספת שראויה לציון: דייגו דה לה טורה – קשרה המרכזי של צ'יאפאס, הגיע למקום השלישי בביצוע תנועה עם ממוצע של מעל 9 ק"מ למשחק, ובנוסף הגיע למקום השלישי גם במספר המסירות בליגה.

אף אחד מהשחקנים הנ"ל לא בישל יותר מ – 3 שערים לאורך העונה. פשוט נתון מדהים.

שווה לציין שבליגה הספרדית ישנם 10 שחקנים עם ממוצע גבוה מ -90 אחוזי דיוק במסירה, ואילו בליגה המקסיקנית (שהיא יותר טכנית ופחות "ממושמעת" טקטית), ישנו רק שחקן עם ממוצע גבוה מ- 90 אחוז דיוק במסירה.

ואסקס מוביל במספר המסירות...

ואסקס מוביל במספר המסירות…

אבל מגיע רק למקום השלישי באחוזי הדיוק

אבל מגיע רק למקום השלישי באחוזי הדיוק.

 

בעיטות לשער ובעיטות למסגרת:

לדורלאן פאבון שמשחק במונטריי אין מזל: לקולומביאני המצויין (שגדל באותו מועדון שחאמס רודריגז יצא ממנו) ושיחק שנה שעברה בולנסיה, אין מקום בסגל לקופה אמריקה. בדור שכולל את החלוצים הבאים: ג'קסון מרטינז, קרלוס באקה, תאו גוטיירז, וכן, אפילו פלקאו, הוא נשאר בבית. פאבון סיים בתור מלך השערים (יחד עם חוליו פורץ' הארגנטינאי) עם 10 שערים. הוא גם מוביל את מספר הבעיטות לכיוון השער (70), אבל הגיע רק למקום השלישי במספר הבעיטות למסגרת (25) ובסה"כ עם ממוצע דיוק של 36 אחוז.

במקום בשני במספר האיומים לשער וגם למסגרת, הגיע חלוץ קולומביאני נוסף: דאיירו מורנו מטיחואנה עם ממוצע דיוק של 46 אחוז.

במקום הראשון ב"ניצול הזדמנויות" ואחוזי הדיוק הגיע איסמאל סוסה הארגנטינאי של פומאס. סוסה, שגדל באינדפדיאנטה ושיחק גם בארחנטינוס ג'וניורס הארגנטינאית בעברו, כבש רק 7 שערים העונה, אבל עם אחוז דיוק מרשים: כמעט 53 אחוז. כל איום שני שלו יגיע למסגרת, ורבע מהבעיטות שלו ייסתיימו ברשת. בהתחשב בעונה המשעממת והמאכזבת של פומאס, שווה לנסות לתת לו יותר את הכדור. יש 25 אחוז סיכוי שזה יסתיים בצורה חיובית.

פאבון סיים בתור מלך השערים, עם הכי הרבה איומים לשער.

פאבון סיים בתור מלך השערים, עם הכי הרבה איומים לשער.

איסמאל סוסה סיים עם ממוצע האיומים הגבוה ביותר למסגרת.

איסמאל סוסה סיים עם ממוצע האיומים הגבוה ביותר למסגרת.